Dmaye
Daf 17a
מַהוּ שֶׁיֹּאכַל עַל שְׁאֵילַת חֲבֵירוֹ. הֵיךְ עֲבִידָא לָֽקְחוּ מִמֶּנּוּ שְׁנֵי בְנֵי אָדָם כְּאֶחָד שָׁאֲלוֹ עַל אַחַת מֵהֶן הַשֵּׁנִי לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעֲשֵּׂר אוֹ עַד שֶׁיִּשְׁאָלֶנּוּ. אֲנִי אוֹמֵר שֶׁל זֶה עִישֵּׂר וְשֶׁל זֶה לֹא עִישֵּׂר. 17a לָקַח מִמֶּנּוּ אָדָם אֶחָד שְׁתֵּי כַלְכָּלוֹת כְּאַחַת שָׁאֲלוֹ עַל אַחַת מֵהֶן הַשְּׁנִייָה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר אוֹ עַד שֶׁיִּשְׁאָלֶנּוּ אֲנִי אוֹמֵר זֶה עִישֵּׂר וְזֶה אֵינוֹ עִישֵּׂר. חֲשֵׁיכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה. מָאן דְּאָמַר מִפְּנֵי כְבוֹד שַׁבָּת נִיחָא. מָאן דְּאָמַר אֵימַת שַׁבָּת עָלָיו לָמָּה לִי מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה.
Traduction
Reprise: Si, n’ayant pas rencontré le vendeur, une autre personne, bien qu’elle ne soit pas digne de foi pour le prélèvement de la dîme, lui dit qu’elle a été prélevée, il peut manger selon l’assurance qui lui est donnée; mais il ne doit pas le faire si la nuit du Shabat survient; il doit au préalable prélever la dîme. Comment peut-on se contenter, pour manger ces produits (que l’on a oublié de rédimer), de l’information faite par autrui? Voici dans quels cas cela a lieu: si 2 personnes achètent à la fois des fruits d’un seul vendeur et qu’une seule personne se soit informée, la seconde ne peut rien consommer avant de les rédimer, ou de s’informer à nouveau; car on peut dire que les premiers fruits ont été rédimés, tandis que les autres ne le sont pas. Si une personne a acquis deux pains à la fois et que l’on se soit informé au sujet de la première acquisition, cela ne suffit pas pour la seconde; il faut au préalable la rédimer ou s’informer à nouveau; car il se peut que le premier pain soit rédimé, et non le second. Si la nuit du samedi survient, est-il dit, on prélève la dîme en prenant d’un panier (sur lequel on est renseigné) pour racheter l’autre. Or, cette facilité accordée s’explique si c’est par déférence pour le samedi (qu’il ait à manger); mais d’après celui qui dit que l’on ajoute foi à l’ignorant parce qu’il ne mentira pas par crainte du Shabat, pourquoi l’oblige-t-on à prélever la dîme, au moyen de la part restante, pour ce qu’il a consommé le samedi? (Il n’y a pas ici, de réponse; mais c’est évidemment le motif énoncé plus haut que, pour une personne qui par exception mentirait, l’obligation subsiste).
Pnei Moshe non traduit
מהו שיאכל על שאילת חבירו. אם חבירו הוא ששאל להמוכר והוא ג''כ לקח מזה המוכר עצמו כדמפרש ואזיל היך עבידא כו' שאלו על אחת מהן ואמר שהוא מעושר אם יכול השני לסמוך על זה ולומר שמסתמא עישר גם את שלו:
השני לא יאכל. ופשיט לה דאין השני יכול לסמוך על שאלתו של הראשון ולא יאכל עד שיעשר או עד שישאלנו גם הוא לפי שאני אומר של זה עישר ומה שלקח זה לא עישר:
לקח ממנו אדם אחד וכו'. וכן הדין באדם א' שלקח ממנו שתי כלכלות כאחת ושאלו על אחת מהן הרי השניה אינה בחזקת מעושרת ולא יאכלנה עד שיעשר או עד שישאלנו גם עליה לפי שאני אומר זה עישר וזה לא עישר:
חשיכה מוצ''ש מעשר מזה על זה. כלומר שצריך לעשר ממה שאוכל במוצאי שבת וגם על שאכל בשבת ופריך בשלמא למ''ד מפני כבוד שבת התירו ניחא שאח''כ צריך לעשר גם על מה שאכל בשבת דלא התירו אלא בשעת צורך השבת אלא למ''ד מפני שאימת שבת עליו ואינו משקר א''כ למה לי מעשר מזה על זה הלא מה שאכל בשבת מפני שהאמינוהו להמוכר והרי דבר מתוקן אכל ולא משני מידי:
עַד כְּדוֹן בְּשֶׁאֵין לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. וַאֲפִילוּ יֵשׁ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. הֵי צַד תִּאוּב.
Traduction
Jusqu’à présent, l’on sait que la formalité de l’information prescrite dans la Mishna suffit pour la consommation le samedi, si l’on n’a pas de produits de la même sorte déjà rédimés; mais, au cas où l’on en aurait, suffirait-il aussi de s’informer auprès du vendeur? Ou bien devra-t-on le samedi s’y référer mentalement? —On peut, fut-il répondu, interpréter la Mishna (162)Selon l'édition Frankel, ces mots doivent être placés un peu plus loin, après la question de R. Yona. dans quel sens on veut (et se contenter de l’information, même au cas où l’on aurait des fruits semblables dûment préparés).
Pnei Moshe non traduit
עד כדון בשאין לו מאותו המין. בעיא היא אם כאן לא התירו לסמוך על המוכר אלא בשאין לו ללוקח מאותו המין. ופשיט לה דלא היא ואפי' יש לו מאותו המין. הי צד תאוב כלומר דאע''פ שיש לו מאותו המין לפעמים אדם הוא תאב לאכול מצד הזה שבאותו המין עצמו ומאיזה צד שהוא תאוב התירו לו לאכול. א''נ צ''ל היצר תאב. יצרו של אדם תאב לפעמים לאכול מזה ואע''פ שיש לו עוד מאותו המין:
יוֹם טוֹב שֶׁהוּא סָמוּךְ לַשַּׁבָּת בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מֵאַחֲרֵיהָ וְכֵן שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת. מָאן דְּאָמַר קְדוּשָׁה אַחַת הִיא אוֹכֵל. מָאן דְּאָמַר שְׁתֵּי קְדוּשׁוֹת הֵן אֵינוֹ אוֹכֵל. אֲפִילוּ לְמָאן דְּאָמַר שְׁתֵּי קְדוּשׁוֹת הֵן אוֹכֵל עַד שֶׁלֹּא נִרְאֶה לְעַשֵּׂר בֵּינְתַיִם. וְתַנִּי כֵן שׁוֹאֲלוֹ בְיוֹם טוֹב אוֹכֵל בַּשַּׁבָּת. בַּשַּׁבָּת אוֹכֵל בְּיוֹם טוֹב. רִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא תִּיפְתָּר בְּפֵירוֹת שֶׁנִּסְמְכָה דַעְתּוֹ עֲלֵיהֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת. אֲבָל בְּפֵירוֹת שֶׁלֹּא נִסְמְכָה דַעְתּוֹ עֲלֵיהֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת לֹא בְדָא. אָמַר רִבִּי מָנָא מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִין מְסַייְעִין לְרִבִּי יוֹנָה אַבָּא. דְּתַנֵּינָן תַּמָּן הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעְשְׂרוֹת. רִבִּי יַנַּאי בֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן בְּשַׁבָּת שֶׁל פְּרוֹטָגַּמִּייָא הִתִּירוּ מִפְּנֵי אֵיבָה. בְּשַׁבָּת שֶׁל פְּרוֹטָגַּמִּייָא לֹא כְפֵירוֹת שֶׁנִּסְמְכָה דַעְתּוֹ עֲלֵיהֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת. הוּא לֹא אָמַר אֶלָּא מִפְּנֵי אֵיבָה.
Traduction
S’il arrive qu’un jour de fête touche au Shabat, en survenant un vendredi ou un dimanche, et qu’au premier jour l’on se soit informé au sujet de la dîme, ou s’il s’agit de deux jours consécutifs des fêtes de la captivité (163)V. mon Almanach perpétuel hébreu-français, préface, p. 7, Cf. Mishna, (Eruvin 3,6)., d’après celui qui dit que ces 2 jours ne représentent qu’une seule sainteté, l’on pourra en manger le jour suivant; mais d’après celui qui les considère comme distincts, l’information de la veille ne suffit pas. Selon un autre avis, même d’après celui qui dit que ces 2 jours sont distincts et consacrés séparément, on peut en manger; puisqu’il ne reste pas le moindre intervalle de temps entre ces 2 journées, qui permette de prélever la dîme. Aussi, a-t-on enseigné, si l’on s’informe en un jour de fête qui est un vendredi, on peut en manger le lendemain samedi; et de même si l’on s’est informé le samedi, on peut en manger le lendemain dimanche si c’est un jour de fête. – Sur ce qui a été dit plus haut, que l’on peut interpréter la Mishna dans quel sens l’on veut, au cas où l’on possède des fruits semblables dûment rédimés, R. Yona, dit au nom de R. Zeira (164)Cet enseignement a été reculé jusqu'ici, pour permettre au préopinant d'achever ce qu'il avait à dire.: il s’agit de fruits pour lesquels on a eu la pensée de la dîme dès la veille du Shabat; mais si l’on n’y a pas pensé, il n’est pas permis de les consommer. R. Mena dit: les paroles des rabbins (R. Yanaï ci-après) viennent à l’appui de R. Yona mon père, puisque la Mishna enseigne (§ 4), que si quelqu’ignorant adjure son prochain par vœu de manger chez lui, bien que celui-ci n’ait pas confiance pour le prélèvement de la dîme, il peut manger chez lui la première semaine du mariage (en ce cas seul, on se contente de l’assertion faite par l’hôte; hors de là, l’information seule ne suffit pas). Sur quoi R. Yanaï ben R. Ismaël dit au nom de R. Yohanan: on l’a permis la première semaine du mariage de deux jeunes gens (prwtogamia), à cause de la haine que pourrait provoquer le refus. Or, ce moment-là n’est-il pas comparable, pour la consommation, à la particularité d’avoir songé dès la veille à rédimer les fruits que l’on veut manger? —Non, parce qu’il ne s’agit ici que d’éviter l’inimitié (donc, le fait seul d’y avoir songé la veille ne suffirait pas).
Pnei Moshe non traduit
י''ט שהוא סמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה וכו'. למאן דאמר קדושה אחת היא אוכל הוא בזה מה ששאל עליו בזה ולמ''ד שתי קדושות הן אינו אוכל בזה ממה שמותר בזה ופלוגתא היא לקמן פרק בכל מערבין ובפ''ק די''ט:
ואפילו. והדר קאמר הש''ס דלא היא דאפילו למ''ד ב' קדושות הן אוכל הוא כאן דהרי עד שלא נראה לעשר בינתים הוא שאי אפשר היה לו לעשר בין זה לזה:
ותני כן. בתוספתא (ריש פ''ה) שואלו בשבת וכו'. וה''ה בשני י''ט של גליות שא''א לו לעשר בערב שבינתים:
תיפתר. כלומר דר' יונה דחי לה להאי סייעתא מהתוספתא דלעולם למאן דאמר שתי קדושות הן לא יאכל בזה ממה ששאל בזה דהוי כאחד מכין לחבירו והא דקתני שואלו בשבת אוכל ביום טוב תיפתר בפירות שנסמכה דעתו עליהן מערב שבת לאכול מהן ועל ידי שאלה שישאל ממנו אם מתוקנין הן וכגון שאין הפירות אצלו דאם אצלו היה לו לעשר א''נ דאפילו בהפירות אצלו מיירי ושכח מלעשרן אבל דעתו היה לאכול מהן וכיון שדעתו עליהם מע''ש או מעי''ט לא הוי כיו''ט מכין לחבירו דמה ששואל עליהן בשבת או ביו''ט גילוי דעת בעלמא הוא ולאו כהכנה מיקריא אבל אם לא היה דעתו מע''ש לא בדא התירו:
מיליהון דרבנן. דלקמן:
מסייעין לר' יונה אבא. דרבי יונה אביו של ר' מנא היה. כלומר דלא תימא אם בפירות שנסמכה דעתו עליהם מע''ש א''כ אמאי לא התנה עליהם כדתנן לקמן (בפ''ז) דבדמאי יכול להתנות מע''ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ואפי' על פירות שאינם ברשותו הלכך אמר מיליהון דרבנן מסייעין לי' דלדידהו סבירא להו נמי כסבריה דר' יונה:
דתנינן תמן. במתני' דלקמן המדיר את חבירו שיאכל אצלו וכו' אוכל עמו. בשבת ראשונה ומפרשי ר' ינאי ור' ישמעאל בשם ר' יוחנן דבשב' של פרוטגמייא היא בסעודת המשתה שעושה החתן בנשואין והתירו לזה לאכול עמו מפני איבה:
בשבת של פרוטגמייא לא בפירות שנסמכה דעתו עליהן מער''ש הוא. בתמיה הלא וודאי ידע מער''ש שהוא מן המנוין לבא על המשתה בשבת. לא אמר אלא מפני איבה השתא מסיק לה לסייעתא דר' יונה מהכא וכלומר שהרי בקושי התירו לו ומפני האיבה שלא ינטור עליו איבה אם לא יאכל עמו והרי זה ידע מער''ש והיה דעתו נסמכת שיאכל שם ומפני מה לא התנה עליהן מער''ש ועל כרחך דאע''פ שהיה דעתו נסמכת עליהן מער''ש והיה לו להתנות מ''מ אם שכח להתנות מער''ש אוכל עמו בשבת מפני איבה וה''נ כן שאע''פ שהיה דעתו נסמכת עליהן מער''ש והיה לו להתנות מ''מ אם שכח מלהתנות אוכל מהן בשבת על סמך השאלה ששואלו ואומר שעישרן והיינו סייעתא לר' יונה:
שָׁאֲלוֹ שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה וְלֹא בָא הַשְּׁנִייָה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר אוֹ עַד שֶׁיִּשְׁאָלֶנּוּ. וְלֹא כְבָר שָׁאֲלוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹנָה תַּמָּן בְּהַהוּא דְּשָׁאַל עַל נַפְשֵׁיהּ. בְּרַם הָכָא בְּהַהוּא דְשָׁאַל חוֹרָן עָלוֹי.
Traduction
Dans la Mishna qui vient d’être citée (165)La phrase suivante se rattache au par 4 et ne se trouve ici qu'à propos de la Mishna citée., il est dit qu’après s’être informé pour la première semaine, si l’on ne vient pas, cela ne suffit pas pour la seconde fois; est-ce qu’alors le second Shabat prend le caractère du premier et l’on pourra y manger en ce jour? Faut-il avant d’en manger rédimer à nouveau? Ou s’il faut s’informer d’abord, n’y a-t-il pas déjà la première information? Plus haut, répondit R. Yona, il semble s’être informé pour lui-même (et cela suffit); tandis qu’ici il semble que la demande émane d’un autre, pour lui.
Pnei Moshe non traduit
שאלו שבת הראשונה ולא בא. השתא מיבעיא ליה בהאי דינא גופיה דאמרינן בשבת הראשונה אוכל עמו ואם שאלו בשבת זו ואמר לו מעושרין הן ונזדמן שלא בא לאכול עמו באותה שבת דהדין הוא דבשבת שנייה לא יאכל עד שיעשר או עד שישאלנו כדאמרינן לקמן דלא התירו אלא בשבת הראשונה ובעי עלה ולא כבר שאלו בשבת שעברה ואמאי צריך לשאול עוד בשבת שניה וקאמר ר' יונה דלא דמי האי שאלה של שניה לשאלה של ראשונה דבשניה שאל על נפשיה הוא שאוכל עמו אבל בראשונה מה ששאל הויא כמו ששאל אחר עליו שהרי לא בא הוא לאכול עמו. וכל זה לפי גי' הספר דגריס הכא א''ר יונה תמן וכו' אבל נראה שהוא ט''ס וצ''ל א''ר יוסה תמן בההוא דשאל וכו' והשתא יותר נוחה פי' הסוגיא דר' יונה לעיל דחי לה להא דמייתי ראיה מהתוספתא דאם שואלו בשבת אוכל בי''ט וכן איפכא וקאמר דהתם מיירי בפירות שנסמכה דעתו עליהן מער''ש וכו' וכדפרישית בזה ואי קשיא דא''כ מאי קמ''ל דאם דעתו היה עליהן מער''ש פשיטא היא דאם שאלו בזה מותר בזה לכ''ע. תריץ אין הכי נמי דלגופה לא אצטריך ומשום סיפא נקט לה דדוקא בי''ט ושבת הסמוכין זה לזה אם שאל בזה מותר בזה אבל אם שאלו בשבת זו לא יאכל מהן לשבת הבאה והכי קתני לה בהדיא בסיפא דהתוספתא וקאמר ר' מנא דמיליהון דרבנן מסייעין לר' יונה דלא מהני שאלת שבת זו לשבת הבאה כדתנינן המדיר וכו' וקאמרי דבשבת ראשונה התירו מפני איבה. לא בפירות וכו' לא אמר אלא מפני איבה שאלו וכו' כל זה מסיומ' דמילתא דר' מנא היא וכלומר הרי שלא אמרו אלא בשבת הראשונה מפני איבה וא''כ אם שאלו שבת הראשונה ולא בא לאכול עמו הא אמרינן לקמן דבשנייה לא יאכל עד שיעשר או עד שיחזור וישאלנו והלא כבר שאלו בראשונה אלא ע''כ דשאלת שבת זו לא מהני לשבת הבאה ואף בפירות שהיתה דעתו נסמכת עליהן מער''ש כדאיירי הכא מסתמא וכדאמרן והיינו סייעתא לר' יונה. ועלה קאמר ר' יוסה דלא דמי כלל האי דינא דמתני' דהמדיר לדינא דהתוספתא דתמן בההיא דשאיל על נפשיה הוא שהרי שואלו על פירותיו של עצמו שלקח ממנו וא''כ בדין הוא שלא תהא שאלת שבת זו תקנה לשבת הבאה לפי שהיה לו לעשר פירותיו בינתים וכמזיד הוא ולא התירו אלא בשוגג ובפעם הראשונה ששכח לעשרן. אבל הכא בהמתניתין דהמדיר בההיא דשאל חורן עלוי. כלומר דהוי כמו שאחר שואל בשבילו ואין הפירות שלו שיכול לתקנן וה''נ כן הוא דהא הפירות אינן בידו וזה מדירו לאכול עמו אלא שלא התירו לו שם כ''א מפני איבה ומיהו לא דמיא להך דר' יונה דפתר להתוספתא:
Dmaye
Daf 17b
משנה: הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל מַּעְשְׂרוֹת אוֹכֵל עִמּוֹ בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעְשְׂרוֹת בִּלְבַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ מְעוּשָּׂרִין הֵן. וּבְשַׁבָּת שְׁנִייָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹדֵר הִימֶּנּוּ הֲנִייָה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.
Traduction
Si quelqu’un (ignorant) adjure son prochain par vœu de manger chez lui, et que celui-ci n’a pas confiance en lui pour le prélèvement de la dîme, le prochain mange chez lui la première semaine (171)L'on pouvait adjurer son prochain de manger chez vous. En ce cas de contrainte, l'on pouvait manger chez son voisin ignorant la première semaine du mariage de 2 jeunes gens, car ces repas solennels étaient obligatoires, et l'on craignait, en s'abstenant, de provoquer des inimitiés., malgré son manque de confiance au sujet de la dîme, pourvu que l’hôte lui ait certifié que la dîme est prélevée. Mais la seconde semaine, se fut-on interdit à son sujet toute espèce de jouissances ou de services réciproques, il ne pourra pas manger avant d’avoir prélevé la dîme (il ne se fie plus à sa parole).
Pnei Moshe non traduit
מתני' המדיר את חבירו. השביעו והדירו שיאכל אצלו:
בשבת הראשונה. התירו לו משום איבה כדמפרש בגמרא:
17b וְרִבִּי יוֹנָה בְּעֵי מַהוּ שֶׁיִּשְׁאָלֶנּוּ דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן. רִבִּי יוֹנָה כְדַעְתֵּיהּ. רִבִּי יוֹנָה זְבַן חִיטֵּי מִן דְּבַר חֲקוּלָה נְפַק לְגַבֵּיהּ אֲמַר לָיהּ לָא דְאֲנָא חֲשֵׁיד לָךְ. אֶלָּא בְגִין דִּזְבַנִּית מִינָּךְ חִטִּין וַחֲמִית אוֹכְלוֹסָא עָלָךְ וְאָֽמְרִית דִּילְמָא דְּאַנְשִׁיתֵיהּ מְתַקְּנָהּ מְתַקְּנָן הֲוִייָן. טְעַן מְחַזְּקָה עָלוֹי אֲמַר לֵיהּ מַה אַתְּ חֲשַׁד לִי.
Traduction
⁠—Mais, objecta R. Yona, la formalité de l’information peut-elle être faite par voie indirecte? —Oui, selon le fait suivant raconté par R. Yona même: après avoir acheté un jour du froment, au fils d’un paysan, il se rendit auprès de lui pour s’informer au sujet de la dîme, et lui dit: ''Je ne te soupçonne pas de jamais omettre l’accomplissement de ce devoir; seulement, comme au moment de l’achat, il y avait beaucoup de monde auprès de toi, je me suis dit que peut-être, par la préoccupation, tu as pu oublier de rédimer les fruits''. Le vendeur leva son bâton, et dit: quoi! me soupçonnes-tu? (Je n’ai rien négligé). reprise: Si l’oblation de la dîme (le 100ème) sur les fruits douteux (166)Comme l'on sait que l'on ne se fie pas à l'ignorant, le prélèvement de doute a lieu même s'il n'est pas obligatoire. est retombée à sa place primitive (167)Cela constitue, en cas de certitude d'interdiction, un mélange défendu nommé medoumma., (dans le reste d’où elle a été tirée) et si l’on veut se tranquilliser de toute crainte à ce sujet on peut même un jour de semaine, dit R. Simon Shezori, se renseigner auprès du vendeur, et manger selon l’assurance donnée.
Pnei Moshe non traduit
מהו שישאלנו דרך עקלתון. כלומר אם חושש הוא שלא ישאלנו להדיא אם תקנת את הפירות שלקחתי ממך שלא יהא רע בעיניו על שחושדו על המעשרות מהו שישאלנו בדרך עקלתון וסביבות הדברים ולומר לו שמא מחמת טרדה שכחת מלתקנם כעין ההיא דר' יונה לקמן ואם מהני שאלה זו כשואל להדיא אם תקנת אותן:
ר' יונה כדעתיה. כלומר הא דמספקא ליה בזה לדעתיה אזיל שלא היה רוצה לסמוך על שאלה כזו כדלקמיה:
ר' יונה זבן חיטי מן דבר חקולא. כך שמו ולא היה מאמינו אם עישרן ונפק לגביה וא''ל לא דאנא חשיד לך באתי אצלך לשאול אלא בשביל שכשלקחתי ממך החיטין וראיתי אוכלסא מהרבה ב''א העומדים עליך לקנות וחשבתי שמא מרוב הטרדה שכחת מלתקנן והשיב לו זה מתקנן הוויין. אל תחוש כי כבר תקנתי אותם:
טען מחזקה עלוי. ואפ''ה לא רצה ר' יונה לסמוך על תשובה זו והתחיל לטעון עמו בחזקה ובפעם אחר פעם תאמר לי האמת אם תקנת אותם וא''ל המוכר הזה מה זה וכי אנא חשיד ליה הלא כבר אמרתי לך שמתוקנין היו:
תַּנִּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁחָֽזְרָה לִמְקוֹמָהּ מְדַמַּעַת שֶׁלֹּא לִמְקוֹמָהּ אֵינָהּ מְדַמַּעַת. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בֵּין לִמְקוֹמָהּ בֵּין שֶׁלֹּא לִמְקוֹמָהּ אֵינָהּ מְדַמַּעַת. רִבִּי בוּן בַּר חִייָא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא מָאן דְּאָמַר מְדַמַּעַת מְדַמַּעַת. וּשְׁאֵינָהּ מְדַמַּעַת אֵינָהּ מְדַמַּעַת נִיחָא. מַאן דְּאָמַר לִמְקוֹמָהּ מְדַמַּעַת שֶׁלֹּא לִמְקוֹמָהּ אֵינָהּ מְדַמַּעַת. מַה בֵּין לִמְקוֹמָהּ מַה בֵּין שֶׁלֹּא לִמְקוֹמָהּ. עָל רִבִּי חַגַּיי. אָֽמְרִין בְּדֵין הוּא מֵימַר מֹשֶׁה דַּאֲנָא אֲמַר טַעֲמָא אֲמַר מֹשֶׁה דַּאֲנָא אֲמַר טַעֲמָא מַאן דְּאָמַר מְדַמַּעַת שֶׁהִיא מַתֶּרֶת אֶת הַשְּׁיָרַיִים לַאֲכִילָה. מָאן דְּאָמַר אֵינָהּ מְדַמַּעַת שֶׁאֵינָהּ מַתֶּרֶת אֶת הַשְּׁיָרַיִים לַאֲכִילָה. הוֹרֵי רִבִּי לָא כְּהָדָא דְּרִבִּי חַגַּיי. אָמַר רִבִּי זְעִירָא אֲתָא עוּבְדָא קוֹמֵי דְּרִבִּי חֲנִינָא וְהוֹרֵי כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן אֵין הֲלָכָה כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי.
Traduction
On a enseigné: si l’oblation de la dîme (100ème), prélevée sur des objets douteux, est retombée à la place d’où elle a été prise, elle rend tout ce mélange consacré ‘inacceptable pour d’autres que le sacerdote); si elle ne retombe pas au même endroit, il n’y a pas de mélange consacré. Selon R. Simon, il importe peu que cela retombe au même endroit, ou non; il n’y a pas de mélange. R. Aboun bar Hiya fit la remarque suivante devant R. Zeira: On comprend bien légalité des mesures adoptées lorsque, sans se préoccuper de l’emplacement, l’un dit: que le mélange soit déclaré valable et sacré, et l’autre dit non; mais, comment se fait-il que la distinction dépende de la question de savoir si l’oblation est retombée à la même place, ou non? Sur ce, R. Hagaï entra. On dit alors (pour le railler): est-ce qu’à ce sujet celui que l’on surnomme Moïse donnera une réponse? —Oui, dit-il sur le même ton (168)''Voir même série, (Yoma1,1) ( 38d); (Megila 4,8) (75c);(Nazir 5,3) ( 54a); (Sanhedrin 2,1) ( 19d); (Horayot 3,5) (47d).''; ainsi, il explique pourquoi il y a une distinction entre l’oblation qui est retombée à la même place et celle qui ne l’est pas: il justifie ce qui est dit que tantôt c’est considéré comme un mélange, au cas où l’oblation y retombe, parce que l’ensemble du mélange équivaut à de simples produits non rédimés, et lorsque les prélèvements auront été faits régulièrement, le reste pourra être consommé (sans perte). Au contraire, lorsqu’elle retombe ailleurs, il n’y a pas de mélange, l’ensemble nouveau est sacré par suite de l’immixtion de la part sacerdotale, et il n’est pas loisible à tous de consommer le reste. R. Ila a enseigné que l’on admet cette explication de R. Hagaï. R. Zeira dit: un tel fait a été présenté devant R. Hanina, et il a décidé que l’on adopte l’avis de R. Simon Shezori (en ce qu’il dit dans la Mishna qu’en semaine aussi l’information suffit pour manger du doute). Au contraire, R. Aha dit au nom de R. Yonathan que cet avis ne sert pas de règle.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא דתרומו' (פ''ה) וחסר כאן בהעתקה וה''ג שם תרומת מעשר שחזרה למקומה מדמעת שלא למקומה אינה מדמעת דברי ר''א וחכ''א בין למקומה בין למקום אחר מדמעת רבי שמעון אומר בין למקומה בין למקום אחר אינה מדמעת ושקלי וטרי אמוראי בפירוש פלוגתייהו:
בעא קומי ר' זעירא. בשלמא מ''ד מדמעת מדמעת ושאינה מדמעת אינה מדמעת ניחא. כלומר בין למ''ד שמדמעת בין במקומה בין שלא במקומה ובין למ''ד אינה מדמעת בתרוייהו אליבא דהני מ''ד ניחא דפלוגתייהו אם גזרו חכמים דימוע בדמאי כמו בודאי ולמר ס''ל דכמו בודאי מדמעת בכל מקום שנפלה לפחות ממאה ואפי' לא נפלה לאותן צ''ט שניטלה מהן התרומת מעשר אלא למקום אחר נפלה וה''ה בתרומת מעשר של דמאי דכל מה שגזרו חכמים כעין של תורה הוא דגזרו ומ''ד שאינה מדמעת ס''ל הואיל ועיקר דימוע אינו אלא מדרבנן דהאי קרא את מקדשו ממנו דיליף לה הכא לקמן (בפ''ד דתרומות) לדימוע אינו אלא אסמכתא בעלמא וכיון דמדרבנן היא בודאי גזרו ובדמאי שאינו אלא ספק לא גזרו בו דימוע כלל:
מאן דאמר למקומה וכו' אלא למאן דאמר דמחלק בין למקומה ובין שלא למקומה קשיא מה בין זה לזה דאם גזרו דימוע גם בדמאי מ''ש שלא למקומה מלמקומה:
על ר' חגיי. אדהכי נכנס ר' חגיי לבית המדרש ואמרין חברייא כדין הוא מימר משה דאנא אמר טעמא לפי שדרכו של ר' חגיי היה כך כשאמר איזה דבר בביה''מ היה נשבע במשה שכך וכך הוא כמו שתמצא בכמה וכמה מקומות בש''ס הזה בפ''ק דיומא בהלכה א' מה מייחדין ליה עמיה אמר רבי חגיי משה דאין מייחדין ליה עמיה דו קטיל ליה וכן בפרק קמא דמגילה ובריש פרק ב' דסנהדרין ובפרק ג' דהוריות ולפיכך אמרו הרי עכשיו יאמר משה דאנא אמר טעמא. אמר כן הדבר אני נשבע משה דאנא אמר טעמא:
מאן דאמר מדמעת וכו'. כלומר טעמא דהאי מאן דאמר דמחלק ובמה שאמר מדמעת והיינו אם נפלה למקומה משום שהיא מתרת את השיריים לאכילה לאחר שהופרשה וכיון שחזרה ונפלה לאותן השיריים עצמן בדין הוא שתהא מדמעת שהלך לו ההיתר שממנה בתחלה וכיון שאין כאן מאה וא' נעשה הכל מדומע:
ומ''ד אינה מדמעת. כלו' ובמקום שאמר האי מ''ד אינה מדמעת והיינו בנפלה שלא למקומה משום שאינה מתרת לאותן השיריים לאכילה וכלומר לאותן פחות ממאה שנפלה לא התירה אותן בתחלה לאכילה והלכך עכשיו ג''כ אינה אוסרת אותן דלא החמירו בדמאי כמו בודאי אא''כ חזרה ונפלה לאותן השיריים שהיתה מתרת אותן בתחילה:
הורי ר' לא כהדא דר' חניי. לדברי ר''א וכדקאמר טעמא:
אתא עובדא קומי דר' חנינא. בענין דינא דמתניתין תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה והורי כר''ש שזורי דנאמן הוא לומר שחזר ותיקן את הכל:
רבי אחא בשם ר' יונתן. אין הלכה כר''ש שזורי דלא ס''ל אימת דימוע עליו ולקמן פריך עלה מהדא דר' חנינא:
יוֹתֵר מִיכֵּן רִבַּי שִׁמְעוֹן הַשְּׁזוּרִי אוֹמֵר הִפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנִשְׂרְפָה הֲרֵי זֶה שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכֵל עַל פִּיו. לֹא בְדָא אָמַר רִבִּי זְעִירָא אֲתָא עוּבְדָא קוֹמֵי דְּרִבִּי חֲנִינָא וְהוֹרֵי כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי. אָמַר רִבִּי אָבִין לֹא דָֽמְיָא הַהִיא שְׁאִילְתָּא לְהַהִיא קַדְמִייָתָא. תַּמָּן לָא בְּגִין חֲשֵׁיד לָךְ. אֶלָּא בְגִין דִּזְבַנִּית מִינָּךְ אִיתְמֹל חִטִּין וַחֲמִית אוֹכְלוֹסִין עָלָךְ וְאָֽמְרִית דִּילְמָא דְּאַנְשִיתָהּ מְתַקְּנָהּ מְתַקְּנָן הֲוִייָן. בְּרַם הָכָא בְּגִין דְּחֲשַׁדְתָּךְ וְתִיקַּנְתִּין וְאִיתּוֹקְדִּין מְתַקְּנָן הֲוִייָן. רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן אָמַר תַּנִּי בַּר קַפָּרָא כֵּן אֵימַת הַדִּימּוּעַ עָלָיו וְהוּא אָמַר אֱמֶת.
Traduction
Mais, allant plus loin, R. Simon Shezori dit encore (169)Tossefta sur notre traité, 5.: si l’oblation de la dîme (100ème) a été brûlée par mégarde, il suffit, pour consommer le reste, de s’informer auprès du vendeur si les prélèvements ont été accomplis. Ce n’est pas à ce sujet (mais en cas de mélange) que R. Zeira dit: lorsque le fait se présenta à R. Hanina, il décida que l’on suivrait l’avis de R. Simon Shezori. Cette information (au sujet de l’oblation retombée), dit R. Abin, ne ressemble pas à celle dont il a été question au commencement de la Mishna; dans la première partie, il lui dit, en s’informant: ''Je ne te soupçonne pas de négligence au sujet des dîmes; mais, comme au moment où je t’ai acheté hier des froments il y avait beaucoup de personnes auprès de toi, j’ai supposé que tu pourrais avoir négligé les prélèvements dus'''' (En ce cas, l’information suffit pour tous). Au contraire, dans le second cas, il y a eu soupçon réel sur la question de rachat, et par accident après la formalité accomplie, l’oblation a été égarée (est retombée); pour cette cause, la question a lieu. R. Samuel, fils de R. Yossé bar R. Aboun, au nom de bar Kappara dit: comme il éprouve du respect pour ce mélange (170)Voir les passages précités de Hullin et Menahot qui contient une part d’oblation (chose assez grave), le vendeur dira la vérité.
Pnei Moshe non traduit
יותר מכאן וכו'. בתוספתא דמכילתין שם מסיים הכי על מילתיה דר''ש שזורי ושם גריס ונגנבה ה''ז שואלו אם הפריש והתקין בתחלה לפי שאינה בפנינו ואוכל על פיו להשירים:
לא בדא א''ר זעירא וכו' על מילתיה דר' אחא פריך והא ר' חנינא הורה הלכה למעשה כר''ש שזורי ומ''ט דר' אחא בשם ר' יונתן דפליג עליה וקאמר אין הלכה כר''ש שזורי:
א''ר אבין. היינו טעמא דלא פסק כר''ש שזורי משום דלא דמיא ההיא שאילתא ששואלין לזה שאינו נאמן על המעשרות בשביל התרומת מעשר שנפלה לההיא שאלה קדמייתא ברישא בלוקח פירות ממנו ושואלו כדמפרש ואזיל:
תמן. ברישא יכול לומר לו מה שאני שואל אותך אם הפירות מתוקנין הן לא בגין חשיד לך שאפשר לא תקנת אותן לא היא אלא בגין כשלקחתי ממך אתמול החטין וראיתי אוכלוסין הרבה סביבותיך ואמרתי אפשר משום הטירדא דאנשיתה מתקנה מתקנן הויין כלומר אם שכחת מלתקן אותם או שכבר מתוקנין היו וכיון ששואלין אותו דרך עקלתון כדאמרינן לעיל ודרך כבוד אף הוא אומר האמת שרואה שאין מחזיקין אותו לחשוד ולפיכך סומכין עליו ואוכל על פיו:
ברם הכא. בתרומת מעשר אי אפשר לשאלו דרך כבוד אלא שנראה כאומר לו בגין דחשדתיך שאני מחזיק אותך כחשוד ואותה תרומת מעשר שנפלה אם תקנת אותן הפירות שנפלה לתוכן דאין מקום לשאול לו בענין אחר כ''א כך:
ותיקנתין. כלומר שאף שהוא משיב ותיקנתין. כבר תקנתי הפירות:
ואתקרין מתקנין הויין. בתמיה וכי בשביל זה נקראו מתוקנין כמו שהיה שמא משקר הוא וזהו טעמא דר' אחא דקאמר אין הלכה כר''ש שזורי:
תני בר קפרא כן. כר''ש שזורי דאף בתרומת מעשר שואלו ואוכל על פיו לפי שאימת הדימוע עליו והוא אומר האמת:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source